הכבשן הגדול

הכבשן הגדול: מערה מתחת להר עם כבשן גדול יותר מבית.

כשהגובלין האחרון נפל, הכבשן הגדול המשיך לבעור. הקבוצה מיהרה אל הגמד. אבל במקום לברוח לחופש, הוא הסתובב בחזרה אל האש. "אנחנו לא יכולים ללכת." הקול של הגמד השתנה. לא הייתה בו הקלה. רק פחד. הוא הצביע אל לב הכבשן. שם, מתחת ללהבות, הייתה חתיכה ענקית של מתכת שחורה. זה לא היה סדן. זה לא היה נשק. זו הייתה דלת. רונות עתיקות כיסו אותה. אותן רונות שהקבוצה ראתה בכל המערות. הגמד בלע את הרוק. "הם לא חטפו אותי כדי שאבנה להם נשק." הוא הביט אל החושך שמתחת לכבשן. "הם חטפו אותי כי רק אני יכול לפתוח את זה." שקט מילא את האולם. ואז נשמע קול. לא מהגובלינים. לא מהכבשן. מתחתיו. דפיקה איטית וכבדה. כולם קפאו. דפיקה. פניו של הגמד החווירו. דפיקה. האש פתאום בערה בכחול. הגמד לחש: "אוי, לא." דפיקה. סדק הופיע לרוחב דלת המתכת העתיקה. משהו בצד השני ניסה לצאת. הגמד הסתובב אל הקבוצה. "עכשיו אתם מבינים למה הגובלינים בנו את הכבשן." הוא הרים את הפטיש שלו. "הם לא ניסו לעשות נשק." הוא בהה באש. "הם ניסו להשאיר משהו כלוא." ואז הדלת הגדולה התחילה להיפתח.

מי שרוצה יכול לגעת בדלת. היא חמימה, והיא מזמזמת. מי שנוגע בה שומע משהו נושם בצד השני. ברררר.